קהילת יהודי תימן היא עתיקת יומין. ישנן עדויות לכך שיהודים היו בתימן עוד בתקופת בית המקדש הראשון, וממצאים ארכאולוגים מהשנים האחרונות מחזקים השערה זו.
החיים בצל האסלאם לא היו קלים כלל ועיקר. גזרות רבות הוטלו על היהודים לאורך הגלות ועל אף הקשיים הרבים, שמרו יהודי תימן על אמונתם ועל דתם.
הקהילה העמידה תלמידי חכמים שכתבו חיבורים חשובים, כדוגמת ר׳ דוד העדני מחבר מדרש הגדול ור׳ יחיא צאלח (מהרי״ץ), מנהיג ופוסק, שכתב פירוש מלא לסידור התפילה (״עץ חיים״).
יותר מכול, נמשכה נפשם של יהודי תימן לשירה. משוררים גדולים צמחו בין יהודי תימן, ובראשם ר׳ זכריה אלצ׳אהרי במאה ה-16 ומשוררי שושלת משתא – ר׳ יוסף בן ישראל והמשורר הידוע מכולם ר׳ שלום שבזי.
לאורך כל התקופות היו עליות של בודדים וקבוצות קטנות מתימן לארץ ישראל. העלייה המשמעותית הראשונה הייתה בשנת תרמ״ב (1881), הידועה בשם ״אעלה בתמר״, שהחלה בהתיישבות בארץ. לאחר קום המדינה בין השנים 1949 –1950 הגיעו רוב יהודי תימן לארץ ישראל בעליית ״על כנפי נשרים״.
מראשית עלייתם בסוף המאה ה-19, תרמו יהודי תימן להתיישבות בארץ, בנו שכונות חדשות בערים, והקימו כפרים ומושבים. בירושלים עצמה הקימו בעזרת נדיבים את כפר השילוח (הסילואן) הנקרא היום עם התחדשותו "כפר התימנים", בתי גורל או משכנות תימנים, נחלת צבי, שערי פינה, נחלת אחים. מחניים ובית סאלם (שלום) והיו מעורבים בהקמת שכונות נוספות כמו נחלת ציון.
העולים מתימן הם שותפים מלאים וצנועים לביטחון המדינה, לחינוך, לתרבות ולקולינריה.
המורשת התרבותית של הקהילה המשיכה לפרוח בארץ באמנות, צורפות מוזיקה ומחול ותרומתם תוך גם שמירה על המסורת, היקנו להם מקום אהוב וייחודי בפסיפס הישראלי.
