יהדות סוריה הייתה אחת הקהילות הגדולות והמפוארות באזור המזרח התיכון, והיא כללה שני מוקדים גדולים וחשובים- בדמשק ובחאלב היא ארם צובא. קהילת יהודי דמשק קיימת מימי דוד המלך ועד לסוף המאה העשרים, ועל אף היותה קהילה קטנה יחסית, יצרה אוצרות רוחניים, קהילתיים, תרבותיים, היסטוריים, רבי משמעות.
הקהילה נפגעה קשות לאחר עצמאות סוריה. ב-1946 פרצו מהומות ונשללו זכויות יסוד מהיהודים. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, התחוללו פרעות והקהילה נפגעה אנושות. בית הכנסת המרכזי של חלב נשרף, ורכוש רב הוצת או נהרס. לאחר הקמת המדינה נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ומתוך 30,000 היהודים שחיו בה לפני הבריחה ההמונית נותרו רק כ-5,000. מ- 1973 סייעה פעילת זכויות האדם ג'ודי פלד קאר לכ- 3,000 יהודים לצאת את גבולות סוריה בהברחה ובתשלום כופר. באמצע שנות ה-90 אפשר הנשיא חאפז אל-אסד ליהודי סוריה לצאת מן המדינה, בתנאי שיתחייבו שלא לעלות לישראל ולמסור את כל רכושם לממשלה.
הקהילה הייתה ייחודית כיוון שרוב השנים דמשק וארץ ישראל היו תחת שלטון אחד והיהודים בדמשק הרגישו שהם חלק מארץ ישראל, ובתנועה חופשית בין שני המקומות.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הגיעו לדמשק אנשי חינוך עבריים שהוגלו ע"י השלטונות העותומניים וחזקו את החינוך הציוני עם הקמת בתי ספר עבריים ותנועות נוער ציוניות. החינוך היווה קרקע פורייה לעליית הנוער כחלוץ לפני המחנה. משפחות רבות עלו לישראל והתיישבו בעיקר בתל אביב, חיפה, חולון וטבעון וגם בהתיישבות העובדת.
תרומה גדולה להקמת המדינה תרם הנוער בהתגייסותו למחלקת המסתערבים בפלמ"ח ולאחר קום המדינה למוסד ולשלוחותיו. התרומה לכוחות הביטחון, להתיישבות, לאקדמיה ולתרבות, לחיי הרוח ולדת, הם פרי מורשת מפוארת של אלפי שנים שהקהילה עושה רבות לשמרה, למען הדורות הבאים.
