תחילתו של הישוב היהודי בלבנון עוד בתקופת המקרא והוא התחזק משמעותית עם גירוש ספרד והתיישבות חלק מהגולים במישור החוף. בסוף המאה התשע עשרה חיו בלבנון כ-2500 יהודים ומספרם עלה בהתמדה. לאחר הקמת המדינה קהילת יהודי לבנון הייתה היחידה בארצות ערב אשר מספרה גדל.

בקהילה בבירות פעלו ארגונים ציוניים כגון הצופים ומכבי, וספורטאים מקומיים בראשות המורה לעברית משה קמחין אף השתתפו במכביה השנייה. בנוסף, התקיימה פעילות מחתרתית ויהודי המקום סייעו בהברחת יהודים לארץ מסוריה, מעירק וממדינות נוספות דרך הים, האוויר והיבשה.

חברת הקהילה שולה כהן קישיק, הובילה את העלאת יהודי לבנון וארצות ערב לארץ ובין השנים 1947 – 1961 העבירה מידע מודיעיני לישראל. ב-1961 נעצרה ונידונה למוות. בלחץ בינלאומי, הומתק עונשה לשבע שנות מאסר ולאחר מלחמת ששת הימים שוחררה במסגרת עסקת חילופי שבויים ועלתה ארצה.

לאחר מלחמת ששת הימים החלה ההגירה מלבנון ובעקבות מלחמת האזרחים ב-1975, היגר הרוב המוחלט ובבירות נותר מספר מועט של יהודים.

החיבור לישראל והקשר לירושלים לא פסק לאורך כל השנים. בנוסף לתרומה להעלאת יהודים, לתרומה לביטחון, בלבנון ובארץ, יהודים אמידים השקיעו בכלכלת המדינה ובבניית מוסדות חינוך, רפואה, תרבות ודת. על קבוצה זו נמנות משפחת ספרא, משפ' סקאל, קובה ועוד רבות אחרות מוכרות. למרות התרומה האדירה, הסמויה והגלויה לבניין ישראל, יהודי לבנון מעולם לא נפנפו בה ושמרו על צניעות אופיינית לקהילה.